לפני הרבה הרבה הרבה שנים בנות ובני האדם היו חלק בלתי נפרד מהטבע, הרבה יותר מאשר הם היו נפרדים ממנו.
מאז בנינו בתים, כבישים, הגענו לחלל והתרחקנו מחלקים בתוכנו. חלקים שהם למעשה – בלתי נפרדים מאיתנו.

וכך רחוקים מהעוצמה של הטבע, מהבטחון במה שהטבע יכול להעניק לנו, ביכולת שלנו להסתדר בטבע – נשארנו רחוקים פיזית בחיי היום יום שלנו מהטבע וקרובים אליו יום יום בעיקר דרך אינספור פחדים הישרדותיים: פחד לגווע ברעב (שלא ישאר לי כסף, שלא יהיה לילדים שלי מה לאכול, שלא אוכל לספק את הצרכים של עצמי ושל מי שאני אוהבת), פחד מוות (שאריה יטרוף אותי, שיסלקו אותי מהבית שלי ולא אהיה מוגנת, שיגנבו לי), פחד לא לשרוד (פחד שחם מדי, פחד שקר מדי, פחד שלא ישנתי מספיק, פחד מחולשה של הגוף, פחד שמה שהוא יפריע לי לתפקוד מיטבי).

בשנה האחרונה גיליתי שעבורי, הדרך הכי יעילה, קצרה וטובה  לנקות את הפחדים האלו, הגוזלים ממני המון אנרגיה לא מודעת ביום יום וקשורים לשלושת הצ'אקרות הבסיסות של הגוף – היא דרך מפגש איתם במקום שאליו הם שיכים באמת: בטבע.